האומניות
דליה ברנובר
סביבי היו נשים מכל הסוגים. גדלתי בשכונה של רופאים, רופאות – פחות אבל היו. נושא השוויון הוא לא שאלה בשבילי. בתור ילידת באר, שנות ה 70 אני מבינה את החשיבות האותנטית של שיווין הזדמנויות ללא הבדלי גיל, גזע, דת ולאום. אני מעצבת ויוצרת, מאמינה בכח היצירה, הצבעים והשמחה לריפוי ואיכות חיים. הקמתי סטודיו ומותג שנקרא Dalia be happy כמעצבת בתעשיה וכעצמאית, אני לא באמת נתקלת בתקרות זכוכית על רגע מגדרי. אני מודעת היטב לעוצמה שיש באנשים – ובנשים. אני מעריכה ומעריצה את העוצמה הטובה שיש בבני אדם בכלל ובנשים בפרט. על רקע היותנו מדוכאות, מושתקות לאורך השנים העוצמה האישית, הטבעית שלנו נשמרה ומוכיחה את עצמה שוב ושוב. על רקע זה יצרתי כ 70 דמויות נשיות, סכמה נשית בהשראת האלות המצריות כשכל דמות מייצגת כח ועוצמה המצוי בכל אחד ואחת מאיתנו, זה התפקיד שלהן – לעורר את העוצמה הזו בנו. הנוכחות שלהן בסביבה שלנו מעירה אצלנו את הזכרון הקמעי, הקדום, של העוצמה שלנו ובנו.
מירית בן נון
נולדתי בשנת 1966 בשם מירית אלטשולר בבאר שבע, ישראל. בגיל 6 התייתמתי מאבי שנהרג בתאונת דרכים. נשארנו בבית שלוש נשים: אמי, אחותי ואני. היום אני אמא גאה לשלושה בוגרים וסבתא מאושרת לשלושה נכדים. לאורך חיי הייתי עצמאית ואשת עסקים, אך למרות זאת הרגשתי חוסר סיפוק ואי־מיצוי עצמי. היד תמיד אחזה בעט או בעיפרון וציירה על כל מה שהזדמן. ככל שהתעמקתי בעולם הציור, פיתחתי טכניקות ציור מקוריות לי. כעצמאית ואשת עסקים בעולם של גברים ראיתי בבירור את האי־שוויון בין המינים, וזה הניע אותי לחתור לשוויון. שוויון בין אישה לגבר, שוויון בין מכוער ליפה, כי כולנו ֵגן אנושי אחד. מתוך חוויות אישיות התעורר בי צורך להציב את האישה במרכז היצירות כמוטיב עיקרי בעבודתי. דרך הנשים החצויות והפרצופים העקומים אני מביעה את קבלת השונה, הלא שלם. את שבריריות האהבה, תנועתה בין המינים והעוצמה הנשית אשר לצדי. בציור רואים דמויות דמיוניות חושניות מלאות בצבע מתמזגות ומעומתות, מורכבות ומתפרקות. מעבר למסרים ולנושא אני מתייחסת ליצירה כפורקן וכמזור לנפש, נפשי הנחבטת וחובקת חיים.
נטע גנור
נטע גנור נולדה ב-1979 בירושלים. בגיל 15, בעקבות שבץ של חוט השדרה, הפכה באופן פתאומי למשותקת בארבע הגפיים. במשך שלוש שנים עברה שיקום בביה"ח אלי"ן, למדה מחדש לנשום בכוחות עצמה, ללא מכונת הנשמה, ולצייר באמצעות הפה. בשנת 2003 התקבלה נטע לראשונה לארגון הבינלאומי של אמני הציור בפה וברגל, אשר הוקם במטרה לאגד אמנים נכים על מנת שיוכרו מבחינה אמנותית ויוכלו להגיע לעצמאות כלכלית. בשנת 2015 קודמה להיות חברה-שותפה בו. הציור הינו חלק אינטגרלי מחייה והיא מציגה את עבודותיה בתערוכות אישיות וקבוצתיות בארץ ובעולם. נטע מציירת בצבעי אקריליק ושמן. לרוב היא משתמשת בצבעים עזים, באופן שלוכד את הצד הססגוני והאופטימי של המציאות, סגנון נאיבי-ריאליסטי. בין היתר, כתבה ואיירה שלושה ספרי ילדים בהוצאת הארגון המלווים בציוריה, מעבירה הרצאות לקהל הרחב, בהן היא מספרת את סיפור חייה, ופועלת בספֶרה הציבורית על מנת לקדם מודעות לאנשים עם מוגבלויות ולהעביר מסר של הכלת אנשים אלה כחלק אינטגרלי מהחברה כולה. נטע בעלת תואר ראשון במדעי המחשב ותואר שני במנהל עסקים עם התמחות במערכות מידע. היא עובדת בתעשיית ההייטק משנת 2002, חיה בראשון לציון, נשואה ואמא לאיתי ולשחר.
טגיסט
בן יוסף
נולדתי בעיר גונדר שבאתיופיה ב-1977 ועליתי לארץ ב-1984 במסגרת 'מבצע משה'. אני מעצבת גרפית ומאיירת במקצועי, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. למדתי רישום וציור בקורסי ערב אצל האמנים צביקה לחמן ודוד ניפו. בשנים האחרונות הצגתי בתערוכות שונות בארץ ובתערוכה זוגית עם נירית טקלה באדיס אבבה, אתיופיה.זכיתי בפרס שיף לאמנות פיגורטיבית ראליסטית ב- 2019 ואני מציגה כיום רישומי פחם בתערוכת יחיד, "הנייר הלבן שחור מבפנים" במוזיאון תל אביב לאמנות. בתערוכה מוצגת אמא ונשים אחרות מהמשפחה כשהן זקופות קומה, יפות, אציליות וחזקות כמו שראוי שיוצגו.נושאי העבודות שלי הם בעיקר נשיות ואימהות. אני רושמת נשים/אנשים או רגעים שונים שנגעו או נוגעים לליבי כמו מחוות של קרבה בין אימהות וילדיהן, קרובות וקרובי משפחה, חברות וחברים. נקודת המוצא בעבודות היא לרוב אדם קרוב אבל בהמשך התהליך הזהות הספציפית מטשטשת מעט לטובת התנועה והקצב שנוצרים לפעמים מנפילה מסוימת של אור על הדמות או תחושות חזקות שגורמות לי לשים יותר דגש על היחסים בין והצורות בתוך הרישום.
סנא פרח בשארה
נולדה בנצרת ב-1964, מתגוררת ועובדת בחיפה. בוגרת המרכז האקדמי לעיצוב ולחינוך ויצ"ו חיפה ע"ש נרי בלומפילד (1985), בוגרת תואר ראשון באמנות יצירה וסוציולוגיה מאוניברסיטת חיפה (1988), בוגרת לימודי מוזיאולוגיה, אוניברסיטת חיפה (2007) ובעלת תואר שני במכללת אורנים .M.Ed בתכנית הרב-תחומית במדעי הרוח והאמנויות, התמחות במחקר מבוסס יצירה (2020).
זוכת פרס ע"ש הרמן שטרוק, מטעם עיריית חיפה (2007). עבודותיה מצויות במוזיאונים ובאוספים ציבוריים ופרטיים רבים בארץ וברחבי העולם, בין היתר בארצות הברית, אירופה, המזרח התיכון והמפרץ הפרסי. כמה מפסליה המונומנטליים מוצגים במרחב הציבורי בחיפה ובירושלים. הציגה בביאנלה לאמנות בוונציה (2022) בתערוכה קבוצתית. בנוסף, הציגה בתערוכות רבות בישראל ובחו"ל.
בשארה יוצרת פסלי ברונזה. פסלי הנשים שלה מחולקים באופן מודולרי, תוך יצירת נרטיבים שונים. הפירוק וההפרדה מבטאים מצבים מטאפוריים לאדם בעל נפש מפוצלת בין מספר זהויות: חברתית, לאומית ומגדרית. משנת 2018 יוצרת גם מיצבים, אשר שונים בחומר, צורה ותוכן מפסלי הברונזה שלה. במיצבים אלה היא מבטאת את מורכבות חיי האישה, המטלטלים בין עבודה ומשפחה, וממשיכה להעלות שאלות של פיצול הזהויות, המעסיקות אותה לכל אורך יצירתה.
נירית טאקלה
נירית טקלה, ציירת ישראלית, נולדה באתיופיה בשנת 1985, מתגוררת ויוצרת בתל אביב. טקלה, בעלת תואר B.F.A מבית הספר לאמנות הרב-תחומית בשנקר, היא זוכת פרס משרד התרבות והספורט לאמן צעיר לשנת 2019 . נירית טקלה מפלסת את דרכה בעולם האומנות בציוריה הוויזואליים הפיגורטיביים בעושר צבעוני ובקומפוזיציות מורכבות. ציוריה גדולי ממדים ולה טביעת מכחול ייחודית. היא מציירת ממקום שמתבונן ומבין צבע. במהלך השנים חקרה את הצבע והתנסתה בדרכים שונות בהן ניתן לעבוד איתו. אם בתחילת דרכה עסקה בבנייה של דמויות באמצעות צבע, במהלך השנים התפתח ונוצר בעבודותיה מתח בין הצורות המופשטות הצבעוניות לבין הצורות הפיגורטיביות. טקלה דנה בעבודותיה בחברה הישראלית והיא נוגעת ביצירתה בקהלים שונים. יצירתה משלבת בין מוטיבים מסורתיים לאומנות עכשווית. נושא הזהות בא לידי ביטוי בעבודותיה כאשר דרך האותנטיות היא מביעה את עמדותיה החברתיות וביקורתיות. בציוריה היא עוסקת בסוגיות העולות מחיי היומיום של קהילת 'ביתא ישראל' ומהמציאות הישראלית העכשווית, כמו גם בזיכרון הפרטי האישי שלה ובפולקלור התרבותי של הקהילה האתיופית. עבודותיה של נירית טקלה שימשו מקור להשראה ולדיון במחקרים אקדמאים רבים ובפרסומים שונים בנושאים של ייצוג, מגדר וזהות בחברה הישראלית. יצירותיה הוצגו בתערוכות רבות בארץ ובעולם והיא זכתה להכרה בינלאומית. עבודותיה נמצאות באוספים ציבוריים ופרטיים רבים, בין היתר במוזיאון ישראל בירושלים, מוזיאון תל אביב , בנק ישראל ואוסף ביה״ס שנקר.
לינה לאוז
ילידת 1969 , נשואה ואמא לשני בנים, צ'רקסית ישראלית מוסלמית. נולדתי בכפר כמא. אמנית ציירת. חברה באיגוד הציירים והפסלים בישראל באר שבע והנגב. למדתי ציור במסגרות שונות ואצל אומנים שונים בארץ. את הבסיס לקחתי מאחי הבכור שאני מגדירה אותו כווירטואוז בציור. בשנת 2017 עשיתי שינוי משמעותי בחיי, עזבתי תפקיד בכיר ומשמעותי מנהלת סיעוד מיון ואשפוז יום נשים, ועברתי לגור בעיר אילת, שם הכרתי את האומן אמיר אלקיים, שעזר לי להגדיר את עצמי כאמנית, ציירתי בסטודיו שלו במשך שנתיים, עד שחזרתי לגור בצפון. מאמינה שאומנות היא שפה חוצה תרבויות ומגדרים, מחברת בין אנשים, ומביעה רגש אמתי ללא פשרות. בין השנים 2013-2016 הייתי פעילה בקבוצת נשים ציירות מעצימה, מתרבויות שונות באזור הגליל והעמקים. במקצועי אני אחות מוסמכת, מומחית בבריאות הקהילה והסביבה, ובטיפול נמרץ משולב. מציירת נשים, מטפלת בהן מגיל אפס עד גיל שנפרדים מהן. נשים הן שורש המשמעותי ביותר בחברה כולה.
האומנות של כל משתתפת נוצרה במכחול וצבע ומספרת את מסע הקריירה שלה.
במקום במילים – באומנות.